אילן והגננים

יכול להיות שגדלנו תחת האתוס של "בזיעת אפיך תאכל לחם" ויכול להיות שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעדור את האדמה ולהזיע. אבל מתברר שאפשר להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות אם לא נחפור באדמה ונניח לאוכלוסיה הזעירה שבתוכה להתפתח בשקט וליצור אדמה דשנה והרבה יותר טובה. הרעיון הזה הוא בערך בן 100 שנים והוא מלווה בהוכחות ניצחות על התועלת שבשיטת האדמה הלא עדירה – NO DIG. המדריך לגננות עצלנית ויעילה עם שי סופר

רונית בנד, צורפת לפי הכשרתה ואוטודידקטית לפי תכונותיה, אהבה צמחים עוד מילדותה וספרו של אברהם שטיינמן אודות צמחים אקזוטיים ליווה אותה מגיל  10 בקיבוץ להבות הבשן. אז כבר אירגנו לה הוריה חממה לבקשתה. ובספר הזה רונית מאוד אהבה דווקא את פרק הבגוניות . עם השנים רונית העמיקה את ידיעתה בצמחים המופלאים האלה, והצטרפה גם לאגודות של מגדלי בגוניות בעולם. אז הדברים היו הרבה יותר מסובכים כי לא היה אינטרנט. השנים חלפו ורונית הרחיבה את מיגוון הצמחים שלה והמשיכה בנסיונות לגדל ולטפח את הצמח המפונק הזה. כן, צריך להודות: לא פשוט לגדל ביגוניות, מצד שני, הרשת מלאה בחומרי הדרכה ומה שהיה פעם בלתי אפשרי, נעשה פשוט הרבה יותר, בבגוניות כמו גם בצמחים אחרים ובעיקר בצמחי בית שנעשו מאוד מבוקשים בעקבות מגיפת הקורונה. 

חקלאות ביו דינאמית נשמעת אפילו היום כשמשהו קצת הזוי. איך אפשר להתייחס ברצינות לאנשים שקוברים קרני פרה ממולאות בדשן אורגני בקצה השדה? או למי שנוטעים גפנים רק בלילות של ירח מלא? אבל שככל שלומדים את עקרונותיה של החקלאות הביו דינאמית מתברר שאנחנו כבר עמוק מאוד בתוכה. מי היה מצפה מאגרונומים שידברו על "גידול אדמה"? מניין הרעיון שאדמה בריאה ומלאה אורגניזמים תניב צמחים בריאים? וכיצד צמחה בארצות הברית קבוצת חקלאים שמתמחים בגידול עשב? רודולף שטיינר חשב על הרעיונות האלה כבר לפני יותר מ-100 שנה, עת הקים את בית הספר וולדורף במפעל הסיגריות וולדורף אסטוריה בגרמניה. שיטת וולדורף, או בשמה המוכר "אנטרופוסופיה" נתנה השראה לאלפי מוסדות חינוך בעולם, לכעשרים בתי ספר בישראל ולמאות גני ילדים. אחרי שהחקלאות האירופאית נקלעה למשבר קשה בעקבות מחלות צמחים וירידה ביבול,  נעתר הד"ר שטיינר להפצרות וקיים, לראשונה סמינר בן שמונה ימים שהוקדש לחקלאות הביודינאמית. הסמינר הזה הפך לאירוע היסטורי, ודברים שאמר שטיינר נשמעים כמו נבואה שהגשימה את עצמה. הרעיון הוא התפיסה שקיים קשר קוסמי בין הצמחים לבין הטבע וכי גם הצמחים שאנחנו מגדלים הם חלק מהשלמות של הטבע. היום זה אולי נשמע לכל היותר מתקבל על הדעת אבל לפני 100 שנה, בימים שבהם שלטה התפיסה של התיעוש והקמת עולם חדש זה היה על גבול ההזייה. 100 שנים אחר כך רובנו, בוודאי הגננים החובבים, קצת ביודינאמים מבלי לדעת זאת. ניצן שפילמן, חקלאי ומדריך לחקלאות ביודינאמית הוא האורח שלי באילן והגננים פרק 31

פרק 30 ופרק שלישי בסדרת ראיונות על עצים עם האגרונום יוסי בן שחר. כשסיימתי את הקלטת שני הראיונות הראשונים יוסי עצר לרגע ואמר: "אבל לא דיברנו על גיזום וגיזום זה הכי חשוב". הגיזום מלווה את העץ עוד משחר ימיו, עוד כשהוא במשתלה, עץ בריא הוא עץ שנגזם נכון ובזמן, עץ שלא יזכה לגיזום ועיצוב נדון להיות עץ נכה וקצר ימים. זה נכון שברוב המקרים אנחנו נזקקים לעזרתו של גוזם מקצועי, אבל כגננים חובבים חייב להיות לנו הידע לגבי הדרישות מן הגוזם ולהיות מסוגלים להבין מה הוא מבצע. בכלל, אחת הבעיות עם גוזמים בפרט וגננים בכלל היא שהם משתדלים יותר מדי שהלקוח יראה את תוצאות עבודתם. החכמה של עבודה מקצועית נכונה בגינה ובעצים היא שכלל לא יראה שמישהו טיפל בגינה. אני אומר את זה על סמך ניסיון אישי של גוזמים שהתעללו לי בגינה יתר על המידה. לאחר שתאזינו לפרק הזה שוב לא תביטו בעצים באותה הדרך, אלא יהיו לכם הכלים להבחין בעץ שגודל נכון, או שננטע ונשכח. ימים לא פשוטים עוברים עלינו וקשה להתאושש מהפורענות הזאת שנפלה עלינו. אבל צו השעה הוא נורמליות והפלת שלטון הפשע בראשות גדול הנוכלים של עם ישראל בעת המודרנית. אנחנו חייבים לנרמל את חיינו ולשרוד. זה צו השעה. למזלנו התחביב שלנו מרגיע ומעודד  את הנפש. עיסוק מתמיד בצמחים ובאדמה חיוני לימים האלה. פרק 30 של "אילן והגננים" האזינו, שתפו והגיבו.

פרק שני בסדרה של שלושה פרקים עם האגרונום יוסי בן שחר. הימים קשים, קרה לנו אסון נורא, ועלינו למצוא כל דרך לשרוד פיזית ונפשית. את הפרק הזה הייתי אמור להעלות עוד לפני שבעה באוקטובר ועד אתה היססתי אם להעלות אותו. אלא שצו השעה הוא שרידות ונורמליות, וטיפול בצמחים ואפילו שיחה על עצים אולי ירגיעו מעט. דיברנו בין היתר על מגיפת העצים עם הפומפונים. חשבתי שהאופנה הזאת כבר נעלמה ולצערי התברר  שמשום מה אנשים אוהבים את הרעיון, אפילו בעצי זית, וכמובן שמדובר בהתעללות ובגיזומי יתר. הפרק הראשון עסק בקנייה נכונה של עצים כדי לחסוך מעצמנו עצים נכים. ליתר בטחון חזרנו בקצרה על כללי הקנייה של עצים  מהפרק הראשון. יוסי אוהב צמחים מחייכים, צמחים מבסוטים שטוב להם. וגם דיברנו על עצים מקומיים, ילידיים,  למשל חרובים או עצי אלון. האם העצים ששתולים בטבע יכולים להסתדר לאורך שנים בלי מים? האזנה מעימה, עד כמה שאפשר.

Yossi Ben Shachar, an agronomist and head of the Plant Engineering Department at Israel's Ministry of Agriculture, shares his expertise on choosing the right trees for urban environments. He discusses how improper tree selection can lead to costly municipal issues and highlights the evolution of planting practices over the decades. Yossi emphasizes the importance of proper root handling and soil suitability, offers tips for acclimating newly planted trees, and encourages community involvement in tree care for better outcomes.

הימים עוברים, השנים חולפות, השמש מכה והמים זורמים, ולאן כל זה מוביל כשעץ פרי צורך מאות ליטרים של מים מדי חודש? לעמית פונפן מקיבוץ צבעון יש תשובה - לחוזר אל זני בעל מסורתיים של פירות שגדלו כאן לפני 2000 שנה.  "ילקוט הרועים" מתמחה בהקמה ותחזוקה של בוסתני מאכל, מטעים אורגניים ושיקום חורש טבעי. במשתלה שמים דגש על איכות וקיימות לפני מהירות. הבוסתן המסורתי שופע פרי, תבלין, בושם וירק. ועם זאת, עצמאי למדי מן התלות בהשקיה סדירה ותשומות רבות נוספות.   בוסתנים ארץ ישראלים – זו ההתמחות של פומפן, אבל כמו אידאליסט אמיתי, המילה "בוסתן" עושה לו חרארה. פרק 27 של "אילן והגננים" והפעם בשידור ישיר ממשתלת ילקוט הרועים בקיבוץ צבעון שבגליל.  

אל ענייני ההיביסקוסים לא הייתי מגיע לולא קבוצת הפייסבוק "צלמי כל ההיביסקוסים התאחדו". פתאום גיליתי קבוצה של גולשים שהחיים שלהם הוא לצלם פרחי היביסקוס. התמונות מרהיבות והמגוון משכר. בהמשך מצאתי שבמושב כפר ורבורג מתקיימת לה חוות היביסקוסים ייחודית עם מיגוון של כ-700 זנים. היביסקוסים הרי לא חסרים בעיר. אפשר ללכת ברחוב ולפגוש בפרחים האדומים בגדרות החיות של הבתים. ועוד מילדותנו נהגנו לקטוף את הפרח ולטעום את הצוף המתוק שבו. אלא שאולי בגלל זמינותו, ההיביסקוס נתפס אצל רבים מאיתנו כצמח קצת פשוט, אבל אחרי שנברתי קצת שיניתי את דעתי לחלוטין. ומכיוון שהמטרה העיקרית של הפודקסט היא לפגוש אנשים וצמחים מעניינים התעלקתי על יעקב זיו מייסד החווה וזימנתי את עצמי לסיור במקום. מלא התלהבות גם רכשתי בהמשך שני זנים מיוחדים של היביסקוס והם מתאקלמים אצלי עכשיו. את הפודקסט תוכלו למצוא בפלטפורמות השונות ברשת. הצטרפו לדף הפייסבוק של אילן והגננים. עוברים ליעקב זיו.  

עציצים, אדניות או גידול הידרופוני הם תמיד אתגר אם רוצים להצליח. זהו תחום ההתמחות של דור זלמנסון, איכר בן איכרים מהשרון שמייעץ וגם מפתח דשנים למנותקי קרקע. אז דיברנו על פרדסים מתניידים ועל אוכמניות שיוצאות לחורף בצפון וחוזרות באביב לשרון. אבל בעיקר, התבשרתי שענף האוכמניות בישראל מתרחב והיום ניתן להשיג גם אוכמניות שיכולות לשרוד בשמש היוקדת של יולי-אוגוסט. וגם דיברנו על מצעי שתילה ועל עוד טיפים שיעשו טוב לצמחים שגדלים במצעים מנותקים.

בשנת 1878 צפה החוקר הגרמני קרל ליצ'ה בטקס איום ונורא כשביקר באי מדגסקר.  מול עיניו התקבצה עדה של אנשים שחורי עור, שרים, מתופפים ומבצעים פולחנים משונים. במרעה היה עץ ענק ולידו נערה; הם חוללו סביבה והכריחו אותה לטפס על העץ. ליצ'ה סיפר שהעץ נראה כמו אננס ענק עם קנוקנות שעירות סביב בריכה של נוזלי עיכול. העץ נראה כמת אבל כשהנערה טיפסה עליו, חזרו אליו חיים. הוא עטף אותה, ענפיו נצמדו אליה והקנוקנות נכרכו סביבה כמו נחשים. הצמח פלט צחוק נורא וחיסל את הנערה. הסיפור הנורא נכנס לעיתונים למרות שהחוקר המהולל לא הצליח להוכיח אותו. אף אחד לא פגש עצים שעונים לתיאור וגם את השבט לא מצאו.  עכשיו אפשר לחזור בשקט אל פרק 24 של אילן והגננים ואל ירון רז.